העליון: עילת תביעה לשיפוי נולדת עם ההכרה בזכות עובד שנפגע בת"ד לפרישה מוקדמת - פסקדין

השופטת (בדימ') א' פרוקצ'יה:

כללי

1.            עובד מדינה נפגע בתאונת דרכים. הוא תובע פיצוי על נזקיו מחברת הביטוח בה רכש ביטוח חובה, ובהמשך מבקש מהמדינה לפרוש פרישה מוקדמת על פי חוק שירות המדינה (גמלאות), התש"ל-1970 (להלן: חוק הגמלאות) עקב פגיעתו בתאונה. המדינה מכירה בזכאותו של העובד לפרוש פרישה מוקדמת משירות המדינה בשל מצבו הרפואי שנגרם עקב התאונה, משנתקיימו התנאים המוקדמים לכך על פי חוק הגמלאות. כתוצאה מכך, נדרשת המדינה לשלם לעובד גמלאות פרישה במועד מוקדם בהרבה מזה שבו היתה נדרשת לשלמן אלמלא התאונה, אילו פרש העובד משירות המדינה בהגיעו לגיל הפרישה הנהוג על פי החוק. בעקבות ארועים אלה, מגישה המדינה תביעה כנגד המזיק באמצעות חברת הביטוח, ובה היא תובעת פיצוי על הנזק שנגרם לה בגין הגמלאות העודפות שהיא נדרשת לשלם לעובד שפרש מהשירות קודם זמנו, וזאת עד לגבול חבותו של המזיק כלפי העובד הניזוק. ממתי מתחיל מירוץ ההתיישנות של תביעת המדינה כלפי המזיק? האם תחילתו בעת קרות התאונה או במועד גיבוש זכותו של העובד לפרוש פרישה מוקדמת, או שמא במועד אחר לצורך ענין זה? ובהקשר לסוגיית ההתיישנות - האם יש לראות בתביעת המדינה כנגד המזיק בתורת מיטיבה, הקשורה בעילת התביעה הנתונה בידי העובד כנגד המזיק בגין נזקי התאונה שנגרמו לו, תביעה תחלופית (סברוגטיבית) או תביעה עצמאית, העומדת על רגליה-היא?

רקע עובדתי והליכים קודמים

2.            שמעון נחמיה, יליד 1959, עובד משרד האוצר, נפגע בתאונת דרכים ביום 4.3.1997 (להלן: הנפגע ו-התאונה). אבנ"ר - איגוד לביטוח נפגעי רכב בע"מ וסלע חברה לביטוח בע"מ (להלן: המבקשות או המבטחות) היו המבטחות של הרכב בפוליסת ביטוח חובה. ביום 28.6.2001, בעקבות פציעתו בתאונה, ביקש הנפגע לפרוש פרישה מוקדמת משירות המדינה עקב מצבו הבריאותי. ביום 6.9.2001 הכירה המדינה בזכותו של הנפגע לפרוש פרישה מוקדמת, והחל ממועד זה החלה לשלם לידיו את הגמלה החודשית.

3.            ביום 10.6.2004, למעלה משבע שנים מאז ארוע התאונה, הגישה המדינה תביעה לבית משפט השלום בתל-אביב-יפו כנגד המבטחות, ובה תבעה שיפוי בגין הגמלאות המוקדמות שנאלצה לשלם, ועוד צפויה לשלם לנפגע עקב פרישתו המוקדמת שנגרמה בעקבות התאונה. המבטחות טענו בתגובה כי עילת התביעה של המדינה התיישנה במועד הגשתה, שכן מירוץ ההתיישנות לתביעתה מתחיל במועד התאונה, וחלפו למעלה משבע שנים מאותו מועד ועד ליום הגשת התביעה. בית משפט השלום (השופט ע' ג' חאג' יחיא) דן בבקשת הדחייה על הסף מטעמי התיישנות, והחליט לדחותה. טעמי החלטתו הינם בתמצית אלה: ראשית, תביעתה של המדינה אינה בגדר תביעת נזיקין רגילה, אלא תביעה שדינה כדין תביעה על פי חוזה, כפי שמורה סעיף 60(ד) לחוק הגמלאות, ומכך יש ללמוד כי יש להבחין בין תביעת המדינה לתביעת הניזוק; שנית, יש לראות בתביעת המדינה כנגד המזיק מכח חוק הגמלאות בבחינת תביעה עצמאית, בדומה לאופן בו מקובל לסווג את עילת התביעה של המדינה כנגד המזיק מכח חוק הנכים (תגמולים ושיקום), התשי"ט-1959 וחוק משפחות חיילים שנספו במערכה (תגמולים ושיקום), התש"י-1950 (להלן, בהתאמה: חוק הנכים, חוק משפחות חיילים,וביחד - חוקי התגמולים). זאת, בשונה מן הפרשנות שניתנה לתביעת המדינה כנגד המזיק מכח חוק הביטוח הלאומי, התשנ"ה-1995 (להלן: חוק הביטוח הלאומי), אשר סווגה כתביעת תחלוף הנובעת מתביעתו של הניזוק. בית משפט השלום מצא, כי אף שלשונו של סעיף 60 לחוק הגמלאות דומה ללשון סעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי, הרי שמהותו העניינית וסביבתו הטבעית של חוק הגמלאות משייכות אותו לקבוצת חוקי התגמולים. אלה מצביעים על כך כי יש לסווג את עילת התביעה שבידי המדינה מכח חוק הגמלאות כעילה עצמאית, ולא כעילה תחלופית, בדומה לטיבן של העילות בחוקים אלה. בתורת עילה עצמאית, מירוץ ההתיישנות בתביעת המדינה מתחיל ביום בו הוכרה זכות הנפגע לפרוש פרישה מוקדמת עקב התאונה. מאחר שזכות הנפגע לפרוש פרישה מוקדמת הוכרה ביום 16.4.2001, וממועד זה ועד למועד הגשת תביעת המדינה בשנת 2004 טרם חלפו שבע שנים, הרי שתביעת המדינה לא התיישנה. לפיכך, דחה בית משפט השלום את בקשת המבטחות לסלק את תביעת המדינה על הסף מפאת התיישנות.

4.            על החלטה זו של בית משפט השלום, הגישו המבקשות בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו. הדיון בבקשה צורף לדיון בבקשת רשות ערעור דומה. בהסכמת הצדדים, ניתנה רשות ערעור בשני ההליכים, והצדדים טענו לגופה של המחלוקת. בית המשפט המחוזי (מפי השופטת ד' גנות, ובהסכמת סגן הנשיא ז' המר והשופטת ש' דותן) דחה את שני הערעורים, וקבע, כי חרף הדמיון הקיים בין לשון סעיף 60 לחוק הגמלאות לבין ההוראה המקבילה בחוק הביטוח הלאומי, תכליתו של חוק הגמלאות משייכת אותו לקבוצת החוקים הסוציאליים, ובהם חוק הנכים וחוק משפחות חיילים. בדומה להם, גם חוק הגמלאות מקים למדינה זכות תביעה עצמאית לתבוע את נזקיה, ואין מדובר בתביעה תחלופית שמאפייניה זהים בכל לתביעת הנפגע כנגד המזיק. שונים מכך הם חוק הביטוח הלאומי וחוק ביטוח בריאות ממלכתי, שהינם חוקים בעלי אופי ביטוחי, אשר במסגרת ההסדרים הקבועים בהם, המבוטחים משלמים תשלומים שוטפים כל חייהם על מנת לזכות בהטבות הניתנות מכוחם. באותם חוקים, מוקנית עילת סברוגציה למיטיב הנזק כלפי המזיק הנתפסת כנגזרת ממש מעילת המבוטחים. אולם, לא כך הוא בתביעת המדינה נגד המזיק מכח חוק התגמולים. בית המשפט המחוזי פסק בענייננו כי מירוץ ההתיישנות בתביעת המדינה מתחיל ביום ביצועו של כל תשלום גמלה מוקדמת לנפגע, ולגבי תשלומים עתידיים, ביום בו הוכרה זכאותו של הנפגע לפרוש פרישה מוקדמת. לפיכך, תביעת המדינה בהליך זה לא התיישנה.

5.            מכאן בקשת רשות הערעור שבפנינו.

טענות הצדדים

6.            המבקשות-המבטחות גורסות כי יש מקום ליתן רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי. זאת, מן הטעם כי בקשתן מעלה שאלה משפטית עקרונית אשר טרם הוכרעה בידי בית משפט זה, ואשר חשיבותה חורגת מעניינם של הצדדים. שאלה זו נוגעת לסיווגה המשפטי הנכון של עילת התביעה של המדינה מכח סעיף 60 לחוק הגמלאות. לגופם של דברים, נטען כי הוראת סעיף 60 לחוק הגמלאות זהה לחלוטין להוראה מקבילה בסעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי, אשר לגביה נקבע בהלכה הפסוקה כי מדובר בעילת תביעה תחלופית, וכי המוסד לביטוח לאומי עומד בנעלי הנפגע לצורך תביעת שיפוי מהמזיק. דין דומה צריך לחול גם ביחס לתביעת המדינה על פי חוקי הגמלאות, ומכך נובע, כי מירוץ ההתיישנות לצורך תביעת המדינה מתחיל בעת קרות התאונה. המבקשות טוענות, כי המבחנים שפותחו בפסיקה לצורך הבחנה בין עילת תביעה עצמאית לעילת תביעה תחלופית מעידים כי עילת התביעה הקמה למדינה על פי סעיף 60 לחוק הגמלאות היא עילה תחלופית. לתמיכה בטענה זו, הן מונות את המאפיינים התחלופיים שבעילת המדינה על פי אותה הוראת חוק, ובהם - הדרישה להוכחת קיומה של עילה לפיצויים בידי הניזוק על פי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים) או פקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: פקודת הנזיקין); כפיפות המדינה, בדומה לנפגע, למסגרת האחריות של המזיק, ולא מעבר לכך; חובת הנפגע לסייע למדינה ככל שבידו במימוש התביעה, וסמכות המדינה לשלול או לצמצם את זכאותו של הנפגע לגמלה אם לא יעשה כן.

אשר להנמקה שעמדה ביסוד פסק דינו של בית המשפט המחוזי, המבקשות גורסות כי אין מקום להקיש לצורך פרשנות חוק הגמלאות מפרשנות חוק משפחות חיילים וחוק הנכים, הקובעים הסדרים ייחודיים שנועדו להיטיב עם מגזרי אוכלוסיה מסוימים, שאין להם זיקה לחוק הגמלאות. במסגרת הסדרים אלה, נדרש הנפגע לבחור בין מיצוי זכויותיו במסלול של חוקים אלה, לבין מיצוי זכויותיו בתביעה רגילה כלפי המזיק. זאת, בניגוד להסדר בחוק הגמלאות, המאפשר לנפגע למצות במקביל את זכויותיו בשני המסלולים האמורים, כך שאין מדובר בתביעה אלטרנטיבית. לדבריהן, יש מקום לקבוע כי גם העילה הנתונה למדינה מכח חוק הנכים וחוק משפחות חיילים הינה עילת תביעה תחלופית, והערות לתמיכה בדעה זו ניתן למצוא בפסיקה ובספרות. לבסוף הן מעירות, כי קבלת הפרשנות לפיה תקופת ההתיישנות נמנית ממועד ביצוע כל תשלום ותשלום תחשוף את המבטחות לתביעות שיפוי במשך תקופה בלתי מוגבלת. מכך יש להימנע, בפרט לאור הנזק הראייתי העלול להיגרם להן כתוצאה מתביעות שתוגשנה נגדן בחלוף שנים רבות.

7.            טוענת המדינה מנגד, כי ההלכה הפסוקה מצביעה על כך כי הוראת סעיף 60 לחוק הגמלאות מקנה למדינה זכות עצמאית כלפי המזיק, העומדת על רגליה-שלה, ולכן מירוץ ההתיישנות לגביה מתחיל רק מהשלב שבו הוכרה זכות הניזוק לפרוש פרישה מוקדמת ונצמחה זכותו לגמלאות מוקדמות. משכך, אין לראות בקשת רשות ערעור זו כעוסקת בענין עקרוני החורג מעניינם של הצדדים, ואין הצדקה למתן רשות ערעור בהליך זה. לגישתה, הדברים אמורים ביתר שאת, משיש לדחות את טענת ההתיישנות על הסף גם מטעם נוסף, והוא - הודאת המבקשות בקיומה של זכות, בהתאם לסעיף 9 לחוק ההתיישנות: במסגרת ההליכים המשפטיים שהתנהלו בין הנפגע למבקשות, נחתם הסכם פשרה ביום 7.2.2002 או בסמוך לו, אשר במסגרתו הודו האחרונות בקיום זכותה של המדינה, ואף הפחיתו את סכום הפיצוי ששילמו לנפגע בשים לב לסכום אותו הן עתידות לשלם למדינה בגין תשלומי הפנסיה. בהסדר הפשרה, שקיבל תוקף של פסק דין, נקבע כי המבקשות ישלמו לנפגע סך של 1,200,000 ש"ח מעבר לתשלומי הביטוח הלאומי ומעבר לגמלאות הפנסיה של המדינה. על כן, לאור הודאה זו בזכות, ממילא יש למנות את מירוץ ההתיישנות החל מיום ההודאה בשנת 2002, על פי הוראת סעיף 9 לחוק ההתיישנות. מכאן, שתביעת המדינה לא התיישנה במועד הגשתה. המדינה מוסיפה, כי טענה זו לא נבחנה על ידי הערכאות קמא, אולם לעמדתה, די בה כדי להפוך את בקשת רשות הערעור שהוגשה נגדה לאקדמית גרידא. המדינה טוענת כי נסיונן של המבקשות להתנער מחבותן כלפיה הינו חסר תום לב, נוכח העובדה שהן הכירו בחבותן הן כלפי הנפגע, והן כלפי המדינה, ואף נערכו לכסותה.

המדינה מפרטת, כי על פי פסיקת בית משפט זה, יש להבחין בין תשלומי עבר, אשר את מועד ההתיישנות בגינם יש למנות החל ממועד כל תשלום בפועל, לבין תשלומים עתידיים, שאת מירוץ ההתיישנות ביחס אליהם יש למנות כדלקמן: ממועד ההכרה בזכות הנפגע לפרוש פרישה מוקדמת תוך היוון כל הסכומים העתידיים; לחילופין, ממועד כל תשלום עתידי בעת שישולם בפועל. על פי גישה זו, כל תשלום מוליד עימו עילת שיפוי חדשה, ומירוץ ההתיישנות מתחיל עם כל תשלום במועד ביצועו. לטענת המדינה, פרשנות כזו של חוק הגמלאות מתיישבת עם ההסדרים הנהוגים על פיו, ובכלל זה עם הקביעה כי כל עוד לא הוגשה ואושרה בקשת הנפגע לפרוש פרישה מוקדמת, לא מתגבשת חובת המדינה לשלם לעובד קצבה מוקדמת, ששיפוייה נדרש בתביעה. על רקע הסדרים אלה, קביעה משפטית לפיה תביעת השיפוי של המדינה כנגד המזיק מתיישנת בחלוף שבע שנים מיום ארוע התאונה - ולא מיום תחילת תשלום הגמלאות - עלולה להביא למצב שבו בקשת העובד לפרוש פרישה מוקדמת עקב התאונה תוגש שנים לאחר התאונה, ואף לאחר חלוף 7 שנים מיום ארוע הנזק, באופן שירוקן את זכות השיפוי של המדינה מתוכן. הדברים מתחדדים נוכח האפשרות המעשית כי תיקבע לנפגע נכות צמיתה רק שנים מספר לאחר קרות התאונה, בהתחשב בכך שהוועדות הרפואיות נזקקות לעיתים לזמן רב לצורך קבלת החלטתן, או נוכח האפשרות כי העובד הנפגע יבקש לפרוש פרישה מוקדמת מהשירות עקב התאונה רק שנים מספר לאחר התרחשותה, ויביא בכך לסיכול יכולת השיפוי של המדינה מהמזיק. לטענת המדינה, יש לפרש את תביעת השיפוי הנתונה בידה בהתחשב במצבים אלה, ולקבוע כי מדובר בעילה עצמאית שמועד התגבשותה לצורך תקופת ההתיישנות חל לכל המוקדם עם ההכרה בזכות העובד הנפגע לפרוש פרישה מוקדמת מהשירות.

           המדינה מוסיפה, כי על פי הוראות סעיף 60(ג)(1) לחוק הגמלאות, מקום שקיימת לנפגע עילת פיצוי כנגד המדינה בגין התאונה, תביעתו כלפי המדינה הינה אלטרנטיבית, במובן זה שעליו לבחור בין גמלה לבין פיצויים. גם טעם זה מחזק את אופייה העצמאי של תביעת השיפוי שבידי המדינה.

           המדינה מבקשת לאמץ את עמדת בתי המשפט קמא לפיה מהותו וסביבתו הטבעית של חוק הגמלאות מקרבות אותו לחוקי התגמולים, החלים כולם על אוכלוסיות יעד דומות, המשתייכות לשירות המדינה ושירות הבטחון, שלא בדומה לחוק הביטוח הלאומי. תביעת המדינה לשיפוי על פי חוקי התגמולים הוגדרה כתביעה עצמאית, ובדומה לכך יש לסווג גם את עילת השיפוי על פי חוק הגמלאות כעילה עצמאית, ולא כעילת תחלוף.

רשות ערעור

8.            רשות ערעור בגלגול שלישי ניתנת במשורה, ושמורה למצבים שבהם הענין הנדון מעלה שאלה עקרונית שחשיבותה חורגת מעניינם של הצדדים לה, וכאשר להכרעה בה עשויה להיות השלכה ציבורית כללית (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור בע"מ, פ"ד לו(3) 123, 128 (1982)). כלל זה נכון במיוחד כשמדובר בגלגול שלישי של החלטת ביניים, וכאשר תוצאת ההחלטה הינה המשך ניהול ההליך המשפטי, באופן שניתן לתקוף את החלטת הביניים גם במסגרת ערעור, ככל שיוגש, על ההכרעה הסופית (רע"א 7095/97 מנורה חברה לביטוח בע"מ נ' עזרא (לא פורסם, 13.1.1998); רע"א 23/05 בנק המזרחי המאוחד בע"מ נ' אלימלך (לא פורסם, 13.9.2005); רע"א 10475/05עיריית קרית אתא נ' קופת חולים כללית (לא פורסם, 26.12.2005)).

סוגיית מועד תחילת מירוץ ההתיישנות של תביעת השיפוי של המדינה נגד המזיק מכח סעיף 60 לחוק הגמלאות טרם לובנה בהלכה הפסוקה. ההכרעה בשאלה זו מקרינה על היקף יכולתה המעשית של המדינה לתבוע שיפוי ממזיק בגין נזקים כספיים שנגרמו לה עקב פרישה מוקדמת של עובד מהשירות בעקבות התאונה. להכרעה בסוגיה זו השלכה על האינטרס הציבורי הכללי מבחינת יכולתה של הרשות הציבורית להחזיר לידיה כספי ציבור ששולמו על ידה כהטבה לנפגע בעקבות עוולה שביצע המזיק כלפיו.

           מפאת חשיבותה של השאלה, והמאמץ שהושקע על ידי בעלי הדין והערכאות הקודמות בליבונה, סברנו כי יש מקום ליתן רשות ערעור ולדון בסוגיה לגופה. נדון, אפוא, בהליך כאילו הוגש ערעור על פי הרשות שניתנה.